אנשי השמאל חזרו על דבריו של אבו-מאזן והצדיקו אותו, בטענה שדרישתו של נתניהו "הזויה" ,"לא קשורה", וכי הדרישה מהפלסטינים והעולם צריכה להיות הכרה בישראל כמדינת העם היהודי או לחילופין כמדינת היהודים.
בתחילת השבוע פורסם כי ח"כ זבולון אורלב, מתכוון להציע הצעת חוק לשינוי שם המדינה מ"מדינת ישראל ל"למדינת ישראל – מדינת העם היהודי". כוונותיו של אורלב טובות הן. אך הוא טועה ומטעה בהצעתו זו, או שפשוט איננו מבין.
בהגדרה של ישראל כמדינת "העם היהודי" או לחילופין "היהודים", יש אלמנט אחד בלבד והוא מספרי. כלומר, עקרון אחד המדבר על שמירה של רוב יהודי במדינה. כך הרצל חלם, רצה וקבע בחזונותיו. אך אנו זקוקים יותר מכל להכרה
לא בכדי השתמש בן-גוריון דווקא במונח זה במגילת העצמאות, הנחשבת כמסמך המכונן של המדינה. הוא ידע מדוע.
הכרה בישראל כמדינה יהודית תשמור על שני העקרונות הללו, מפני שהיא שומטת את הקרקע מפני דרישות עתידיות לשינוי פנימי בפניה של המדינה למדינת כל אזרחיה או דרישה אחרת. בלי, או בעיקר עם הסדר עם הפלסטינים בעתיד.
הכרה בישראל רק כמדינת העם היהודי, שומרת על עקרון הרוב היהודי במדינה בלבד. אך עדיין יגיעו דרישות (ויגיעו!) לשינוי אופייה הפנימי של המדינה, סמליה, דגלה, מוסדותיה וכו', דבר שיביא לסופה בעצם של ישראל כיהודית. ובסופו של דבר, גם לסופו של הרוב היהודי בישראל.
במקרה זה, של ההכרח בהכרה בישראל בתוך מסגרת הסכם עם הפלסטינים על ידם ועל ידי העולם כולו, עדיף ואף חובה לתפוס שתי ציפורים, כלומר את עקרון הרוב והאופי ביחד.
על כן, יש לומר ולדרוש: לא למדינת העם היהודי. כן, למדינה יהודית.
